בן אסתר והרצל שמעון. רון נולד ביום כ"ט באדר ב' תשנ"ז (7.4.1997) בקריית מלאכי. בן הזקונים במשפחה, אח לליאת, הדר ומעיין, בן אחרי שלוש בנות. אמו מספרת כי "אור גדול היה במשפחה עם הולדתו של רון".

כל חייו של רון עברו עליו בעיר הולדתו קריית מלאכי. ליאת, אחותו, הייתה בת שמונה-עשרה כשנולד לה אח. היא מתארת את התקופה בה רון היה בגן, "ילד קטן, אהוב, ביישן ומבוקש על ידי הבנות. במעון הייתה ילדה שהייתה מגיעה לפניו ושמה רגליים על הכיסא לידה. היא שמרה לרון את הכיסא ולא אפשרה לשום ילד אחר מהגן לשבת על ידה. גם בכיתות הנמוכות היו תמיד בנות סביבו". רון התייתם מאביו הרצל שמעון בהיותו בן שבע.

רון למד בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי "הראל". "הוא אהב משחקי כדור ובעיקר כדורגל. כבר בהיותו בבית הספר היסודי נהג לשחק בכל שעה פנויה. סביב אהבה זו התרכזו חבריו שליוו אותו במהלך השנים הבאות. הוא שיחק כדורגל והיה אוהד שרוף של בית"ר ירושלים. כשהתבגר היה נוסע למשחקים ונמנה על קבוצות האוהדים שהמועדון חשוב להם ועומד במרכז עולמם", תיארה אמו.

בחטיבת הביניים ובתיכון למד בבית הספר "דרכא" בקריית מלאכי. "היה לרון קשר מיוחד עם רכזת השכבה בתיכון, קארין, שמאד אהבה אותו. היא תמיד אמרה שלרון היה קסם של ממש. כשנכנס לכיתה או לחדר היה הופך מיד למרכז העניינים", העידה על אחיה ליאת.

מחנכת הכיתה, תמי אלקבץ, סיפרה על רון שהיה תלמידה: "רון היה תלמיד שקט, תלמיד נעים הליכות, תלמיד טוב שתמיד היה עטוף בחברים רבים".

ומורו אבי מלול מוסיף: "כדי להביא את רון לידי כעס נדרשת למאמץ אדיר וכדי לסחוט ממנו חיוך רחב או צחוק מתגלגל לא נדרש אלא לפתוח עמו בשיחה. כאשר מורה כעס עליו הוא היה משיב בחיוכו הביישני והמורה בעל כורחו היה נכבש בקסמו והכעס היה מתחלף לחיוך. לא היה בו שמץ של חמיצות, תמיד עם פנים מחייכות. מעיניו היפות והגדולות נשקפה תמימות נעורים טהורה."

בתקופת התיכון, רון התנדב ורתם למשימה חברים ויחד הם הכינו פעם בשבוע חבילות מזון לקשישים ולאנשים נזקקים. הם התמידו להתנדב עד לגיוסם לצבא.

מורתו מעיין צלח כתבה עליו בפייסבוק: "רון היה ילד מדהים, למד במגמת תקשורת והיה אהוב על כל תלמידי השכבה ללא יוצא מן הכלל, וכן על מחנכי השכבה והרכזת".

האם והאחות סיפרו: "רון היה ילד ונער נאה עם עיניים צוחקות, ילד מאוד חברותי. באופן קבוע, כשהיה בבית אחר הצהריים היו מגיעים חברים לכניסה לבית וקוראים לו לבוא לשחק. עם השנים כבר התחילו החברים לעלות הביתה והתרכזו סביבו שעות ארוכות בערב ואחר כך, גם בלילות. במרפסת הקטנה בבית תמיד היו חברים יושבים, מדברים, מעשנים נרגילה וצוחקים. תמיד רון היה במרכז החבורה". היו לרון גם חברות בתקופה זו, ויחד איתן ועם חבריו אהב לבלות. ערך החברות היה חשוב בעיני רון, הוסיפה אמו: "רון היה אדם שמכבד את חבריו. מאוד הקפיד לא לפגוע ותמיד היה המגשר והמפשר בין שניים שהתעמתו ביניהם. מאוד חרה לו כשהרגיש שהוא פגע במישהו והיה משקיע זמן רב כדי להיות בטוח שאין כעסים ולא נשארו פצעים פתוחים". ואחותו הוסיפה: "רון בתור חבר ידע איך להתאים עצמו לכל אחד. וכך היו בין חבריו כאלה שהיו רציניים והלימודים במרכז עולמם וכאלה שרק רצו לבלות ולצאת. הוא פשוט ידע להיות חבר של כולם. בין חבריו היו אתיופים ועולים מחבר העמים ולא היה אכפת לו מנין הבן אדם אלא רק מיהו וכיצד הוא מתחבר אליו. הוא לא היה חבר מתוך כוונה לרצות. זה היה פשוט הוא. אח של כולם, מכל הלב".

האם אסתר תיארה את רון המקפיד על הופעתו: "רון אהב להתלבש בטעם והקפיד מאד על השיער שלו. לא יצא מהבית לפני שהרגיש שהוא נראה כמו שצריך. החברים מספרים שהיו מחכים לו והוא היה מייבש אותם למטה עד שהחליט שזהו, שהוא נראה מושלם, ויכול לצאת. כשהחברים רצו לקנות בגדים תמיד התעקשו שרון יבוא אתם, כדי לשמוע את דעתו ולסמוך על השיפוט שלו". בניגוד להופעתו החיצונית המתוקתקת, תיארה אמו: "החדר שלו היה תמיד בבלאגן,אבל הוא ידע היכן למצוא כל דבר".

לקראת סוף התיכון רון התאמן כהכנה לגיוס. "רון אהב לעשות ספורט ומשך את חבריו לשחק ולעשות כושר. כבר כנער הצטרף למכון כושר בקביעות. הוא הקפיד מאוד על שמירת הכושר הגופני והתאמן לקראת הגיוס לצה"ל", סיפרה אמו.

ביום אחד בדצמבר 2015 התגייס רון לצבא ושירת במשמר הגבול. הגיוס למשמר הגבול היה יעד שהציב לעצמו. הוא תכנן את עתידו במשמר הגבול. רצה לשרת ביחידת המסתערבים.

ראש עיריית קריית מלאכי, אליהו זוהר, מתאר נער שאפתן: "רון התגייס למג"ב כי הוא רצה קרבי, למרות שיכול היה לשרת קרוב לבית. הוא התעקש לתרום למדינה, להגן עליה".

מפקד היחידה המרכזית (ימ"ר) דרום, סגן ניצב רונן גורש, סיפר בדבריו על השיחה שהייתה לו עם רון עם הגעתו ליחידה: "תחילה לא חשבתי לקבלו ליחידה התובענית בשל רצונו של החייל להיות זמין לביתו. אולם, הפעם חרגתי ממנהגי וצירפתי אותו לשורות לוחמי משמר הגבול, לאחר שהבחנתי באופיו המיוחד ובנחישותו לשרת בחיל".

"כשהתקבל לחיל - לא היה מאושר ממנו. בטירונות לא התלונן, עבר את הטירונות בכיף", העידה אמו. כשהייתה שואלת אותו: "נו רון, איך?" היה עונה: "אמא, הכול סבבה". והוסיפה: "בסרטונים בהם צולם רון מתקופת השירות הצבאי הוא נראה שר ורוקד באוהלים ובמקלחת וחבריו שרים יחד אתו בשירה אדירה. הוא מראיין את חבריו, שואל שאלות מצחיקות והם עונים לו. רגעים קסומים של ילד אהוב וכל כך מקובל".

חברים סיפרו על רון שבטירונות "המפקד נתן לו פרויקט לעזור לאחד החיילים שהתקשה. רון עודד אותו, דחף אותו ובעזרתו החבר סיים את הטירונות".

מורו של רון, אבי מלול, סיפר: "בפעם האחרונה ראיתי אותו לבוש במדי משמר הגבול. כל פסיעה שלו במדים אמרה 'אני גאה להיות מגב"ניק'. ושוב עם נשקו האישי, לא ה-M16 שתמיד הידק לכתפו, אלא החיוך הביישני. 'אמרתי לך שבסוף תגיע לסיירת מטכ"ל', התלוצצתי כפי שעשיתי אתו פעמים רבות כאשר היה תלמיד. הוא חייך את חיוכו הרחב, עיווה את פניו כמו לומר 'בשבילי מג"ב טוב יותר מסיירת מטכ"ל'".

האם, אסתר, תיארה את רון השוטר ואיש המשפחה: "כילד וגם כנער וכבוגר הוא היה תמיד שמח ומאושר. הוא אהב מאוד לשיר ולהצחיק. בארוחות בערב שבת היה תמיד במרכז העניינים. ארגן את השירה של כולם, סיפר בדיחות וסיפורים מצחיקים מחיי יום-יום. כשהיה מגיע לשבת, שלוש אחיותיו ומשפחותיהן הגיעו לבית המשפחה כדי להיות אתו וליהנות ממנו". והוסיפה: "הוא היה פעלתן ותוסס. מאוד דאגתי לו ותמיד הזהרתי אותו שיהיה רגוע וזהיר. כשהיה יוצא מהבית הייתי שופכת אחריו מים (למזל) ורון היה מתרגז - 'אמא, מספיק'. ומיד מחייך ומחבק".

רב-שוטר רון נפל בעת שירותו ביום ט"ז באייר תשע"ו (24.5.2016). הוא נפגע באופן אנוש בתאונת דרכים בהתנגשות בין שני כלי רכב בסמוך לצומת בית גוברין. כוחות ההצלה שהגיעו למקום נאלצו לקבוע את מותו של רון במקום. בן תשע-עשרה בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית מלאכי. הותיר אחריו אם ושלוש אחיות.

אחותו, ליאת, בהספד על אחיה התקשתה להוציא את המילים מפיה: "רון שלנו. נסיך יפה שלנו. רונצ'וק קראנו לך. איפה אתה? איך יכול להיות שאנחנו פה? בבקשה תבוא ותגיד לנו שזה לא קורה. שזה לא נכון. שזה לא אמיתי. אנחנו לא מאמינים, לא מעכלים ולא מבינים. חלמת להיות לוחם במשמר הגבול, סיימת טירונות בהצלחה רבה עם המון חלומות, שאיפות ותוכניות. 'הכול טוב, ליאת', תמיד אמרת שהכול בסדר. ומה עכשיו רון? מה יהיה? איך אנחנו ממשיכים מכאן בלעדיך? אתה האור שלנו, אתה הגאווה שלנו, אתה הילד שאבא תמיד רצה, ולא זכה. אבל, הנה היום אתה מצטרף אליו. תשמרו על אימא, תשמרו על כולנו. תנוח על משכבך בשלום, תנוח בשלוותך רון. ואנחנו נאהב ונתגעגע עד בלי סוף".

ואחותו הדר ספדה לו: "רון, אח שלי, יחיד ומיוחד. 'אח שלי, מה קורה?' זה היה המשפט הראשון שהייתי אומרת כשהייתי מתקשרת אליך. ואתה היית עונה 'אה, יפה שלי'. לא נתפס לי שאני לא אוכל להגיד את זה יותר. לא לשמוע את זה. ילד שקט, ביישן, נחבא מהביישנות, ילד מיוחד ומלא נתינה, ילד שלא יודע להגיד אף פעם לא. היית הנסיך של המשפחה. הבאת לנו אור למשפחה כשנולדת - אור שכבה היום. גם כשלא היה לך טוב ידעת להסתיר את זה ואמרת שהכול בסדר, כדי שאנחנו או אמא לא נדאג או נסבול בגללך. אתה היית האהבה שלנו וכך תישאר".

מפקד היחידה המרכזית (ימ"ר) דרום, סגן ניצב רונן גורש, ספד לרון: "אנו עומדים כאן היום ומרכינים ראש על נפילתו טרם עת של בן אהוב, לוחם מוערך, שוטר מסור וטוב, רון סיידו. אנו כואבים היום לא רק על חיים שנגדעו, אלא על חיים שעוד נכונו לו. על בחור צעיר שזה עתה הגיע ליחידה עם רצון לתת מעצמו, לתרום. רון, רצית להגן על המולדת, על הבית, וכך עשית. היית מבצע את משימותיך בשקט ובקפידה, במקצוענות ובמסירות. תמיד הסתובבת עם חיוך, עם שמחה מדבקת, מחייך ונעים הליכות. משפחת סיידו היקרה, איבדתם היום את היקר מכול, אבידה קשה מנשוא. אין מילים ואין נחמה לכאב העצום. גידלתם בן לתפארת, שוטר ולוחם מסור".

מפקדו של רון בטירונות, רון בן מוחא, כתב עליו בפייסבוק: "התחלת את הטירונות. לא אשכח את המוטיבציה שלך להיות לוחם, אחד מאתנו, את החיוך שלך, הכי יפה בעולם, שתמיד אמרתי לך: 'מחוק אותו מהפנים שלך'. כמה אני מצטער על זה היום. סיימת את הטירונות בהצלחה... וגם אלוהים יודע שאף אחד לא יוכל עליך, אבל בסוף הכביש הארור לקח לי אותך".

אבי מלול, מורהו מהתיכון, ספד לרון: "לכל מורה ישנם תלמידים אליהם הוא נקשר, לאו דווקא בגלל הצטיינות בלימודים, אלא בזכות אישיות מיוחדת, אישיות קורנת. כזה היה רון סיידו. היה בו משהו כובש. עלם חמודות, יפה תואר, עיניים גדולות שגם מדי המג"בניק שכביכול היו אמורים לעטות לו מראה קשוח, מחוספס, לא הצליחו למחוק את המראה הנערי התם. כל כך הרבה חן, כל כך הרבה טוב לב, כל כך הרבה אהבה אפפה אותו. הבנות אהבו אותו בגלל יופיו והבנים בגלל אישיותו החמימה. נדיר היה לראותו כשפניו מתכווצות לכדי כעס."

מעיין צלח כתבה בפייסבוק: "היינו אמורים להיפגש בחודש הבא כולם לטקס חלוקת תעודות בגרות. בטקס יום הזיכרון הגיעו בוגרי בית הספר שהתגייסו כבר. רון הגיע במדי משמר הגבול עם נשק. היינו גאים בו ושמחנו לראות אותו חייל קרבי. הוא היה נראה מדהים עם המדים, רציני ובוגר".

חבריו סיפרו שאחרי נפילתו החבורה התחילה להתפרק. רון היה הדבק של החבורה ואחרי לכתו כבר לא נשמרו הקשרים כמו שהיו בזמנו. הוא התאפיין ברצון לעזור לחברים, ובמהלך השבעה הגיעו חברים וחברות וסיפרו עוד ועוד על רון שתמך בהם, כי כך האמין שנכון לעשות.

חבריו של רון יזמו לאחר לכתו מיזם חינוכי לזכרו בנושא מודעות לזהירות בדרכים. הם אספו ממתקים וארזו בשקיות, אותן חילקו לחיילים עם הבקשה לנהוג בזהירות בדרכים.

רעות סיידו שרה לזכרו של רון את השיר "נותר רק זיכרון", שיר שכתבו דודי פטימר, נאור כהן ונזי שקורי לזכר חללי צוק איתן. השיר ניתן להאזנה ביוטיוב ובפייסבוק, באתר "לזכרו של רש"ט רון סיידו" – אתר שכולו דברי זיכרון ופרידה מרון לצד תמונות רבות שלו.

בית כנסת לעילוי נשמתם של רון ושל עוד שני חיילים שנפלו: הדר כהן ואבי גרונוב, הוקם בבסיס בו שירתו בבית גוברין.

רון מונצח באנדרטה המרכזית לחללי משמר הגבול בצומת עירון, באנדרטת חללי המשטרה במכללת המשטרה בבית שמש וביד לבנים בעירו קריית מלאכי.